הם קראו לה "הפצועה" וגיחכו בבוז קולני, כמו דנים את העולם לשריפה וכיליון. ילדי גוף בוגר, בשלב זה של התפתחותם, אינם מבינים מה הם עושים.

המסיבה המשיכה היטב אל תוך שעות הצהריים. השיכרון קיבל חיזוקים רבים במהלך הלילה. רוב הנוכחים כבר היו הרחק מעבר לצלילות המחשבה, עימה העבירו חלקים נרחבים מהיממה. ראיתי אותה שם. חגה בכבדות, בתוך רחבה מכוסת צל.

ספק רוקדת, ספק מחכה, חיפשה היא פרצוף מוכר במבט. שרטטה בתזוזתה תבניות מקושקשות, שהתפוגגו במהירות בתוך המרחב הלח. הצלילים רעמו עם קצב משתנה. פניה נדמו מהבהבים בתיאום מושלם, עם האור המרצד. עייפות וצער אלכוהול התחלפו לפרקים, בעיניים קורנות וחיוך מפותח. יציבה שהיתה זקופה, במידה בה הרגישה חשופה. כאשר הרגישה לבד, באזור עיוור של אלו שבעיניה היו נחשבים, נתנה רשות לשפתיה לצנוח. תווי פניה צנחו גם הם בתיאום מושלם. אדמומיות העצב נגלתה אז מלפנים, כמו מביטה מעלה מתהום של גילופין. התיישבתי על מחצלת, תשוש אך ממוקד. הגוף לא הסכים לספק את דרישות המודעות שחוותה אותו. נשענתי לאחור והבטתי בה בשקט, תוהה אם יחזור אי פעם מרץ להניע את השרירים.

אז שאל החלק הרך: "ואולי זה רק דמיון מפותח? הידע אדם לב רעיו, אף לבחון מקומם עד תום? כיצד תיראה היא ללא שכרותה? כיצד תיראה היא, ללא זו שלך?"

לפעמים היא רוקדת לבד, מזמנת פרצוף זר להפוך למוכר. לפעמים צריבה עיקשת תדרוש לקצר את ההמתנה. אז מבטה ינעל והיא תיגש. משם ואילך לא תבחין בהיסוס או מבוכה. הכניעה מוחלטת היא, לחלל קפוא הדורש להבה. היא לא מרגישה טוב, וזה ניכר על פניה. זה לא מורגש כלל על מתאר גופה. הבחנתי בה שואלת לגימות של מים, להרגיע את הגרון הצורב. יש מהם ששמחים גם ללטף או לחבק. יש שמואסים ובחיוך מתחכם מתעלמים.

אז העיר החלק הקשה: "כמה קל היה להיות במקומה, ולא משנה אם גבר או אישה. אם לא מצאנו את הנועם בריחוק המבוקר, אלא בקרבה התכופה. הלא מדובר בדרך מקבילה? השורשים דומים. מזכירים בבירור גם את זו הנערה."

ידעתי היטב מי היא הייתה. עוד לא הובחן ממש בילדותה, אך עת הפציע שחר הנעורים, כבר ניכרו בה חוסר השייכות והעקשנות שנלוותה. לא די לה בניסיונות הוריה. לא ירפה הזעף המריר. הריקנות סמויה היא, גם מעיניה. מתרחבת ומתכווצת עם פעימותיה של אי ההבנה. מבקעת חוסרים של טעם וסבלנות. מעצבת ללא הרף, יעדים של ערך, מושאים של אהבה. את ההשלמה היא תמצא בשכונה עם חברותיה. כבר לא ממשי לה, מה שמספקת המשפחה, אף לא מה שמציעים מרבית בני גילה. התקשורת עם העולם החיצון הלכה והתערבלה. יש שחווים ניכור, עוד לפני שלומדים את המילה. מאבקים של שליטה ואוויר כבד בחדרה, עיצבו באופן ייחודי את ראייתה. אין זו אשמה, של הורה או חברה. אלו פירות מרים של חוסר התאמה. הגמל, גבו נשבר, אז הוא מצא את הגאולה. את המתח הוא ממיר בשעשוע ופורקן. מפריח בועות של חופש בשממה. אספן נלהב של אותם רגעים, הגדושים בעסיס החוויה.

לפתע התקרבה אליי ועיניה מזהות. החיוך כה טהור הפך, וינוּסו קרני העליבוּת. אישוניה בורקים, מסנוורים את שלי בעוצמה חדה. הידיים לחבק רוצות. להרדים בליטוף את האחות הקטנה. עד מהרה התערב העֵד והזכיר לי אותה. היא, אשר הלכתי עימה לאיבוד בחושך, איתה התעוררתי לאור יום בעמידה. צולף בי שוב את חיצי דמעותיה. "ידעת ובחרת". קורא בקול קר. "הן מראש רצית רק בטעימה. היא, זאת ידעת, באשליות שגתה." כבר למדתי שעליי לחבקו כמו אח. "הן הכל שיעורים. נסלח ונשכח."

לידנו התיישב ראשון הלועגים. זה הוא שמכיר אותה ממש מלפנים. עוד יספר לנו עליה כמה סיפורים. בדרך כלל מגרים אלו הדימויים, אך לאחר מגע עיניה, ינעצו בי כסכינים. היא כיסתה את פניה במשקפי שמש ונשכבה בהדרגה. הדוּקה היטב תחת צללינו. חובקת ברכוּת את הנשימה.

אנשים רבים רוקדים שם. מוצאים קצב אישי שיתאים לתזזיתיות האור-קולית. מבקשים תדר שיפיק את מעט העייפות האפשרית, את מירב הקלילות שתיתכן. היא שוב פוסעת ביניהם. השמש הסתבכה לה בין עננים. קרניים שבורות השתלבו כדי ליצור תאורה בוהקת, שניתזה על עורפה והחליקה ברוך על אחורי גופה. היא נראית שלווה עכשיו. היא כבר עייפה. חונה במקום אחד. נעה מצד לצד. מרגיעה עצמה בעצמה עם עיניים עצומות, כמו אותם לילות דוקרים בהם היא מנסה להירדם. חשבה שכבר תינטל מחייה הכבדות המשונה. האמינה שהשלווה המחויכת הגיעה כדי להישאר. מזה שנים נכנעה לקבל את נוכחותו של הפיכחון. על מפתנה תמיד רובץ. התיידדה עימו מספיק בכדי לטוות לה רשתות, צמתים נוחים ותבניות.

"ובכלל הייתה אמיתית?" ינחמני החלק הרך. אז יסכים גם הקשה – "זה לא נורא כל כך."