מס' צפיות - 925
דירוג ממוצע -
הו, הסלע האדום, האדום
מאת: אברי שחם 10/11/12 (12:19)

סוף-סוף הגשמנו את אחד מחלומותינו משכבר הימים: ביקרנו בעיר החצובה באבן חול של הרי אדום, פטרה האגדית. למזלנו, הפעם לא היו התראות ביטחוניות וגם מזג האוויר האיר לנו פנים, היו אומנם תחזיות על גשם שמשמש ובא, אבל הן התבדו.

החדשות הלא-טובות: טיול זה יקר בטירוף. המחיר לאדם 250 דולר, בתוספת 65 דולר דמי מעבר לירדן, בסה"כ 630 דולר לשנינו. איש משרד הנסיעות הסביר לנו, כי האשמה כולה חלה על הירדנים, שרק לאחרונה ייקרו את הנסיעה בצורה תלולה.

החדשות הטובות: הארגון הוא למופת. בשעה היעודה לקחו אותנו למעבר גבול הערבה, עזרו לנו עם הסידורים האדמיניסטרטיביים ותוך זמן קצר יחסית מצאנו את עצמנו בצד הירדני של הגבול. בשעת בוקר מוקדמת הצטופפו במקום מאות אנשים, אבל הכול פעל כמכונה המשומנת היטב. רובם באו כמונו לטיול של יום אחד, אבל ראינו גם עשרות שגררו אחריהם מזוודות והתכוונו לשהות בממלכה ההאשמית ימים רבים יותר. הופתענו במקצת מריבוי התיירים בעלי הדרכונים הרוסים. מהעבר השני חיכה לנו מיניבוס והצטרפנו לכ-20 תיירים מארה"ב, הולנד, ניו-זילנד, ספרד, הפיליפינים. הירדנים היו אדיבים ולא הרגשנו עוינות דומה לזאת שחווינו לפני שנים בקזינו בטאבה. היה לנו מדריך צעיר וסימפאטי בשם ראמזי, שהמבטא שלו באנגלית היה סובל שיפור, אבל הרי העיקר היה המראות הנפלאים ועל כך אין לנו שום תלונות.

את טיולנו החילונו בסיור ממונע קצר בעיר עקבה. אחר כל כך הרבה פעמים בהם ראינו את העיר הירדנית מהצד שלנו, מוזר היה לראות הפעם את אילת נשקפת בכל יופייה ממזרח לנו. עקבה אינה מתחרה ראויה בשום היבט לשכנתה למפרץ עקבה. לא ראינו ולו אפילו בניין אחד שעורר בנו התפעלות וכלל לא התלהבנו מסגנון הבנייה האפור והלא-מעניין. אתה גם לא יכול שלא לשים לב למיעוט הירק בחצרות הבתים ובמרחבים הציבוריים בצד הירדני.

ביציאה מהעיר, עלינו על הכביש המדברי המודרני עקבה-אמן, (365 קילומטרים) ושוב בלט לעינינו, הרגילם לעומס בכבישים שלנו, מיעוט התנועה בכביש. רובם הגדול של כלי הרכב היו משאיות ומיכליות וגם המרחק ביניהן עלה לרוב על 50 מטרים. כמעט ולא נתקלנו במכוניות פרטיות בדרך. העצירה היחידה הייתה ליד סוכתו העלובה ביותר של בדואי בודד, שם זכינו לכוס קטנה של תה והתיירים הצמאים לאקזוטיקה יכלו להצטלם עימו ועם הגמל ושני הצבים שלו.

אחרי כ-100 קילומטרים וכשעתיים הגענו לאזור פטרה. לבד מן העובדה שנמצאנו בשטחה של מדינה ערבית, הרגשנו כמעט בבית. ראמזי הצביע אל עבר כיפה לבנה בפסגתו של הר נישא (1350 מטרים) ממול והסביר שזהו ג'בל הרון, מקום מנוחתו האחרונה של אהרון הכהן. האזור כולו נקרא וואדי מוסה ולפי המסורת המקומית, זה היה המקום בו "משה הכה על סלע ויצאו ממנו מים".

הטיול כלל ארוחת צהריים בינלאומית טובה באחת מהמסעדות (ובתי המלון - מובנפיק, קראון פלאזה, מאריוט, גולדן טיוליפ) שהעיר פטרה שזורה בהם. ממרפסת המסעדה נשקף נוף מדהים על הרי אדום.

פטרה, אתר מורשת עולמית מהראשונים במעלה, היא אכן אגדית ושום צילום, או מצגת לא ישוו לחוויית הטיול הרגלי בירידה המתונה בין קירות החול האדומים הסוגרים עליך מכל הצדדים עד שלפתע מתגלה לפניך האתר המפורסם ביותר 'אוצר פרעה', המדהים ביופיו. קשה להאמין, כי כל זה נחצב מהסלע בידי אנשים שלא היו בידיהם כלים מכאניים משוכללים. הטיול מסתיים ב'עיר המתים', בו נמצאים הקברים החצובים בסלע.

ההליכה בחזרה קשה הרבה יותר. עליך לטפס לכל אורך המסלול בן ארבע הקילומטרים לערך, שעברת בנחת בירידה. לכל אורך הוואדי דוהרות עשרות עגלות מעצבנות, מרעישות ומעלות אבק, הדוחקות במעברים הצרים את הטיילים לקיר. ליבי, ליבי על הסוסים המסכנים המתאמצים כל-כך ומחליקים ללא-הרף על הסלעים בעלייה התלולה. הבדואי הנוהג בהם, מוכן רק במקרה שסוסו נעצר לחלוטין ומסרב להמשיך בדרך, לרדת מעגלתו ולהקל בכך על בהמת המשא שלו. והמחיר? כמו כל דבר בממלכה, ניתן למיקוח. עגלון שניסה לשכנע אותנו לנסוע בעגלתו, ביקש משנינו 60 דולר, אבל לבסוף התפשר והיה מוכן להסיענו תמורת 40. סירבנו ורק אחר בערך כמחצית הדרך שעשינו בהליכה רגלית, נשברתי ושכרנו את שירותיו של עגלון במחיר 20 דולר.       

כאמור, המקום מדהים ביופיו הפראי, אבל בשום אופן אינו שווה, כי ייהרגו עבורו, כפי שקרה לפני יותר מיובל שנים לשניים-עשר צעירים שחצו את הגבול לארץ אויב באישון לילה ונרצחו על-ידי הבדואים. "ההליכה לפטרה הייתה החלום האולטימטיבי של 'הצבר העליון' בשנות החמישים", כתב נסיה שפרן. לנוער של ימינו תישמע העובדה, כי בשעתו נאסרה השמעת שירו של חיים חפר, בביצועו של אריק לביא, 'הסלע האדום', כדי לא לפתות צעירים פנאטיים נוספים לסכן את חייהם, כהזויה לחלוטין.

נקודה לחיוב: בירדן הזיזו את השעון בשעתיים. לי נראה הרבה יותר הגיוני, כי יורדת עלייך חשיכה מוחלטת בשעה 6 בערב, מאשר בשעה 5 אצלנו. חבל, כי בגלל הטרור החרדי, אצלנו לעולם לא ייעשו את הדבר ההגיוני המתבקש ולא רק בנושא הזזת השעון!

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 3 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
למה פוליטיקה
אלי שפיר 25.12.12 (01:52)
2.
תיקון קטן
נסיה שפרן 11.03.13 (20:57)
3.
נסיה שפרן
נסיה שפרן 03.09.13 (05:07)